הסכם ממון – עושים באהבה או לא עושים בכלל

המקור – פוסט שלי מ-YNET יחסים

הם ישבו מולי, שומעים אותי מקריא בפניהם את סעיפי הסכם הממון שהם עומדים לחתום עליו בעוד רגע קט. מטבעם של הסכמי ממון, מרביתם מתמקדים רק בענייני ממון, אך יש כאלה שמכניסים סעיפים נוספים, שלא אאריך בהם כאן. דוגמה לסעיף כזה הוא אזכור קצר להצהרת האהבה של בני הזוג. כמו "הואיל ובני הזוג התאהבו ומעוניינים להתחתן…".

ובכן, לא רק שאינני שולל סעיף כזה, אלא אף מעודד אותו, מכיוון שלהסכם ממון צריך לגשת גם עם הלב, ולא רק עם הראש ושיקולי ההיגיון, במיוחד כאשר קיים באוויר המתח של "אם היית אוהב/ת אותי – לא היית מדקדק/ת איתי בענייני ממון", ורגשות של חום ואהבה – יש בהם כדי להפיג את המתח הזה.

אבל עם כל זאת, הזוג הזה, שישב מולי, הציג בפני הסכם יוצא דופן. כעיקרון, אין זה מתפקידי להתערב בתוכן ההסכם ובסעיפים המשקפים את רצון הצדדים, למעט מצבים בהם אני חושש כי רצונם אינו מבוטא כיאות ועלולות להתעורר בעיות של פרשנות.

אולם כאן לא היה זה סעיף של הצהרת אהבה, אלא פסקה שלמה שהוכתרה תחת הכותרת "כבוד הדדי", ובה שורה של הוראות ראויות ויפות, אך חריגות בהסכם ממון.

לדוגמה, התחייבות הצדדים להשרות בבית אוירה של נאמנות, שמחה, שלווה וכבוד; לא להרים בבית את הקול ולהימנע מביטויי כעס או ניכור.

כיצד לנהל מחלוקת בדיון ענייני – אם תקום כזאת, וכיצד ראוי יהיה לפתור אותה, ועוד כהנה וכהנה הוראות המהוות למעשה עצות יפהפיות לקיום יחסי משפחה יציבים, אוהבים ותומכים. אלא שמבחינה משפטית טהורה ואף פרגמאטית, הוראות אלה יפות יותר לספרי העצות אולם לא כהתחייבות משפטית, שכן לא ניתן לאכוף אותן ואף לא למדוד מי מהצדדים אכן מקיים או מפר אותן.

מורשתו של סבא

הרגשתי בחוסר נוחות מסוים מצד בני הזוג, כאשר הגענו לפסקה הזאת. התלבטתי אם לפתוח את הנושא בפניהם ולשמחתי, הם עשו את מלאכתי והסבירו לי כי הם אינם כל כך שמחים עם סעיף זה, שמתייחס אליהם כאל ילדים קטנים; אולם הואיל והוא הוכתב להם על ידי הסבא, הם נאלצים להשלים עמו משיקולי כבוד, למרות שקבלו עצה משפטית לפיה אין באמת משמעות לסעיף זה.

הבטתי בהם בחיוך רחב ואמרתי להם: "אין לכם מושג איזה דבר גדול אתם עושים, ולא רק את מצוות הכבוד לסבא, אלא מכיוון שהוא צודק". הם פתחו עיניהם בהפתעה, אך לפני שהספיקו להתווכח איתי, הרמתי את הנייר הזה בפניהם ואמרתי להם כך: "הרי לשם מה אתם זקוקים לנייר הזה? האם תהיו זקוקים לו כאשר החיים שלכם יתנהלו על מי מנוחות והאהבה תשרה והמשפחה תפרח? לא! אם כך תתנהל המשפחה, הרי שההסכם הזה יירקב בבוידעם, וכך אני מאחל לכם שיקרה".

לקחתי קצת אוויר והמשכתי: "אתם יודעים מתי חס וחלילה תזדקקו לו? אם העניינים יעלו על שרטון. אם יעבור ביניכם חתול שחור. אם תתעורר איבה. או אז אתם תרוצו לחפש את ההסכם הזה ותשלפו אותו גם מתחת לאדמה. וכאשר תמצאו אותו, אתם תפתחו אותו. ומה תזכיר לכם הפסקה הראשונה שתקראו לפני שתגיעו לחלוקת הרכוש? היא תזכיר לכם שאי פעם, בעבר, התחתנתם מאהבה.

היא תזכיר לכם, איזה כבוד רחשתם זה לזו. איזו נתינה היתה ביניכם. אתם תזכרו שהתחייבתם שאם יגיעו ימים קשים, ימים של מתח, אתם תתנהגו בכבוד זה לזה ותנהלו דיון ענייני. אתם תאפשרו שיח. אתם תקשיבו ולא תהפכו לקיר אטום. לא תעשו דווקא. לא תעקרו עין אחת כדי לעקור לשני שתי עיניים. ואם תראו את המילה הכתובה, את החתימה וההתחייבות שלכם, אזי יש גם סיכוי שתכבדו אותן.

יש סיכוי שתראו את סבא מול העיניים, שמקיים עם סבתא עשרות שנות נישואים. ואז אתם תשנו את הטון, אתם תנמיכו את הלהבות ותתחילו לדבר, במקום לצעוק. ואז, לא משנה כמה נמוך הגעתם, עדיין יהיה סיכוי שתצילו את הזוגיות שלכם.

וגם אם חלילה לא, אז לפחות תסיימו את הנישואים בצורה שלא תשרוף לכם את הלב, יחד עם המעיים והנשמה". אחרי כל המילים הללו סיימתי, הנחתי את ההסכם על השולחן והגשתי אותו בפניהם. בלי לומר מילה נוספת, הם הביטו זו בעיני זה, אחזו יד ביד ועם היד השניה חתמו על ההסכם.

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עזרו לנו למנוע ספאם בבקשה: * נא לרענן את מנגנון מניעת הספאם